דרוויש רומן מאת נועם מורחי
כמעט שישים שנה עברו על המזרח התיכון מאז ניצחונם של הערבים אך השקט הינו עדיין מצרך נדיר באזור; סונים נלחמים בשיעים, ארגוני מחתרת נלחמים בשלטון והעבר ממשיך להטיל צל כבד על יחסי יהודים ומוסלמים.
מחוז פלסטין 2033. הפדרציה הערבית מתאוששת ממגפה קטלנית שהשמידה כרבע מאוכלוסייתה. דוקטור אמיר דרוויש, מיקרוביולוג מאוניברסיטת יאפא מקבל מהמנחה הנערץ שלו פרויקט פשוט, כזה שלא צריך לקחת יותר מכמה חודשים. אלא שהפרויקט מתגלה כפצצה מתקתקת והופך את אמיר לאחד האנשים המבוקשים בפדרציה. נרדף על ידי שרותי הביטחון, הוא נאלץ לרדת למחתרת ולהשיב מלחמה. לצערו הוא יודע בדיוק איך לעשות זאת.
מיאפא ורמאללה ועד מישורי הפוראת והדג'לה, ממסדרונות האוניברסיטה ועד לשטיחי המסגד, דוקטור דרוויש וקופת השרצים שלו חוצים את נופי ערב ומגלים שבמזרח התיכון דבר אינו פשוט.
אודות 'דרוויש'
'דרוויש' הינו רומן המתנהל במזרח תיכון אלטרנטיבי בו נוצחה ישראל על ידי מדינות ערב וחדלה מלהתקיים. לאחר הניצחון הערבי הגשים גמאל עבד אלנאצר את חלומו ויצר פדרציה ערבית מאוחדת הכוללת את מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ו...פלסטין. עלילת הספר מתרחשת בעתיד הלא-רחוק באותה פדרציה ערבית וגיבורה הוא ערבי מוסלמי.
הסיפור נועד, בראש ובראשונה, לספק בידור לחובבי יריות, מרדפים, חיידקים וקפה טוב אולם חופשי מאילוצי העיסוק האובססיבי בהווה (שכן זה אינו קיים...) הוא מציע, בנוסף, מבט מפוכח 'עליהם' ו'עלינו', על הדרך בה מעצבים יהודים וערבים זה את זה ועל האפשרויות, טובות ורעות, הטמונות במגע ביניהם.
זהו אינו ספר פוליטי. אין בו 'טובים' ו'רעים'. יש בו הצעה להתבוננות אחרת, מהסוג אותו איננו מרשים לעצמנו בדרך כלל.
ואם זה לא מספיק אז יש, כפי שכבר נאמר, יריות, מרדפים, חיידקים וקפה טוב. כל מה שצריך בשביל להעביר עוד יום במזרח התיכון...
מתוך הספר
מספר קטעים מ'דרוויש' התפרסמו באתר 'הפורום לחשיבה אזורית' תחת שם העט 'סלאם כאמל'.
מתוך 'יוג'ין'...
כשהיה יוג'ין בן שבע קרא לו ג'רי מלוויל יהודי מלוכלך. יוג'ין לא חשב פעמיים לפני שדחף אותו אל הארץ ושבר לו את האף. אז רץ הביתה ומצא את אמו עומדת במטבח, מקלפת תפוחי אדמה.
"אמא, מה זה יהודי?"
אמא ענתה לו באותו טון דחוף שאפיין את כל דבריה, גם כשלא מהרה לשום מקום. "זה שום דבר, זה דת של אנשים."
"ג'רי מלוויל קרא לי יהודי מלוכלך. זה דבר רע? אחרי זה הרבצתי לו אבל הוא לא ביקש סליחה אבל זה לא אכפת לי כי הוא סתם שמן ואף אחד לא רוצה להיות חבר שלו וחוץ מזה לא הרבצתי לו כדי שיבקש סליחה פשוט הבנתי שזה משהו רע נכון?"
תנועות הקילוף נעשו חדות ונמרצות יותר אולם יוג'ין היה בן שבע ולא הייתה סיבה שיבחין בכך."זה שום דבר. זה לא משנה. אל תרביץ יותר. לך והכן את שיעורי הבית."
אותו לילה ניתן היה לשמוע את אמא ואבא מתלחשים את התלחשויותיהם הסודיות במטבח הקטן. יוג'ין שכב על הספה בסלון, שומע כמעט כל מילה. הכול היה סודי בבית משפחת רוזנברג. כסף, כמובן, היה נושא סודי וחנה וסול היו עורכים את חשבונותיהם הסודיים באישון ליל, שהילד לא ישמע. היחסים עם השכנים היו סודיים אף יותר ומילת ביקורת אחת לא נאמרה עליהם בטווח שמיעתו של יוג'ין. סודיים מכל היו ענייני הבריאות. אלה למעשה לא היו קיימים כלל מאחר והוריו לא סבלו מכל בעיה רפואית. כאשר היה עליו ללוות את אביו אל משרד הרופא שבפלאזה היה זה תמיד על מנת לקחת מכתב. כאשר נעדרה אמא לשבוע מהבית, היה זה לרגל נסיעה. אבא לא זכר בדיוק לאן. יום אחד פרץ אבא בהתקף שיעול שנמשך כעשר דקות רצופות ואמא, חיוורת ומבוהלת, הביאה לו את הבקבוק נטול התווית בו לא הייתה תרופה אלא שתייה בריאה. אותו אירוע היה אחת הפעמים היחידות בהן שמע יוג'ין את הוריו מדברים בשפה זרה. ברור היה שאנגלית אינה שפת אם עבורם. היה להם מבטא נוראי שלא דמה בדבר למבטאם של הורים אחרים ומשפטים בני יותר מעשר מילים הותירו אותם מבולבלים ומגששים אחר המילים הנחוצות. עתה החליפו כמה צרורות משפטים תוך שהם מביטים בדאגה בבנם היחיד שבהה בהם מרותק.
"מה אתם מדברים?"
אבא נאנח. השתייה הבריאה בבקבוק שלא הכיל תרופה הקלה עליו וכעת יכול היה לחייך את חיוכו העצוב. "פולנית, יוג'יק. זה פולנית."
"וכולם מדברים פולנית באמריקה אבא? אף פעם לא שמעתי מישהו אחר מדבר ככה."
"לא." התערבה אמא, "פולנית זה לא מעניין אף אחד. זה סתם. זה לא חשוב... בוא. תן לאבא לנוח. עזור לי לשים את הדברים במקום." לא היו בבית משפחת רוזנברג דברים שלא היו מונחים במקום. אף פעם. מלכתחילה לא היו להם דברים רבים מדי ואת המעט שהיה דאגה חנה לסדר ולנקות עד חורמה מדי יום ביומו. יוג'ין, כמובן, עקב אחרי אמו בצייתנות.
מתוך הפרולוג...
במשך זמן רב האמין דיין כי לערבים היה זה בסך הכל משחק אותו שיחקו פעם אחר פעם, מפסידים, חורקים שן ומתמרמרים עד לאותו ניצחון יחיד שנדרש להם. כעת הבין כי היה זה רעיון שטיפח, בסופו של דבר, אצל הישראלים, תחושת עליונות מוסרית. אנחנו נלחמים בשם הישרדותו של העם היהודי, אמרו לעצמם הישראלים, אנחנו נמצאים וגבנו אל הקיר. הערבים, לעומת זאת, נלחמים כי הם ילדים קטנים וצרחנים. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד שיחזירו בכח את הצעצוע שנלקח מהם על אף שמעולם לא הביעו בו עניין לפני כן. לכן אנו מאמינים בדרכנו יותר מהם ולכן אנו מנצחים אותם פעם אחר פעם. לישראלים היה ברור כי שליטי ערב ועמיהם הפרימיטיבים וצמאי הדם, רק שיעשעו את עצמם בסבבים של התלהמות והתכתשות. עוד סיבוב ועוד סיבוב, כמו קפה וסיגריה בהפסקת הצהריים. עוד דרך להעביר את הזמן. שיקולים בעלי ערך של ממש, נראו כנעדרים מהאופן בו תפסו את הסכסוך.
פתאום היה לו ברור כי זהו רעיון מגוחך. לנו היה נוח להאמין בכך, חשב, אולם האם ניתן להאמין באמת ובתמים כי שליטיהם של מליוני בני אדם יישנאו ויילחמו ויוציאו מאות מליונים של דולרים או גניה או לירה או מה שלא יהיה, רק כדי לספק איזו גחמה לא ברורה? רק עתה הבין דיין שהיה זה הסבר נוח מדי, מחמיא מדי. תחושת החמצה נוראה עלתה בו. יש הסבר טוב יותר. חייב להיות. יש כוח שמניע את הערבים ויש לו הסבר. אם נבין אותו, נבין מה קרה לנו, איפה טעינו. כל השנים הללו, קיבלנו את הסכסוך ככוח טבע. לא ניסינו להבין מה באמת מניע את היריב ולכן הפסדנו!
דיין הזדקף מעל המעקה בפתאומיות, שם לב פתאום שרוקוול ממשיך לדבר, לא מודע לכך שדיין נמצא במקום אחר.
"... אני מצטער משה, אבל לדעתי טעיתם בהערכת מעמדכם הבינלאומי. אתה יודע יפה מאד שהגלובוס מתחלק היום בינינו ובין הרוסים ושכל חלק מכוון טילים גרעיניים על החלק השני. באמת חשבת שהמעצמות ירשו לכם להעיף חימוש גרעיני כאילו זו חגיגה של הארבעה ביולי?"
מעניין לי את הסבתא, חשב דיין, עזוב אותי בשקט, יש לי דברים יותר חשובים. הצורך הדחוף להבין לא עזב אותו ומצידו יכול היה רוקוול להמשיך לעמוד על המרפסת עד יום הדין. אבל... רגע. לפתע הבין כי באופן מפתיע, יש לו נגישות לאדם המוסמך ביותר להסביר לו את עניין המוטיבציה הערבית להשמדת מדינת ישראל.
למעשה, הוא ישב ממש כאן בחדר הדיונים.
מתוך 'המולאזם'...
המשאית החבוטה טיפסה לאיטה בדרך העולה אל בית עור אלתחתא, מיטלטלת ומקרקשת. משאית אספקה היה התפקיד שניתן לנבלות הישנות והמתפוררות ביותר, אלה ששרדו את המעבר מהאלף הקודם ומשאית זאת לא הייתה יוצאת מן הכלל. כל חלק בה חרק במחאה על הצורך להתמודד עם העלייה בדרך הישנה לרמאללה ותשישותם של המתלים והבולמים הורגשה היטב על ידי הנוסעים. המוזיקה שבקעה מהרמקולים המתפרקים שבדלתות נלחמה נואשות להתגבר על הרעש.
הם היו שניים. מוסאעד אחמד ג'רדאת, אפור, מקומט ומעשן, ודרוויש, מולאזם אמיר דרוויש, שנחת במשאית היישר מבית הספר לקצינים. ג'רדאת שנא קצינים צעירים ויותר מכך שנא קצינים צעירים שמאחוריהם עמד אבא בכיר. לצערו, בכוחות המיוחדים, קשה היה שלא להיתקל בהם. השם אוסאמה דרוויש לא אמר לו הרבה אולם די היה לו בכך שמדובר בעמיד. קצינים בדרגת עמיד היו בעשרות בצבא הפדרציה ועדיין הייתה זו דרגה שאין להקל בה ראש. כנראה שבחדש הזה לא ניתן יהיה להשתעשע יותר מדי. יתרה מזאת, הלה לא הפגין עד עכשיו סימנים מופלגים של התלהבות או טמטום, רק ישב בשקט וספג ללא תלונה את עלבונותיה של הדרך הישנה לרמאללה. ג'רדאת החליט לתת לו ליהנות מהספק. אחרי 15 שנה בצבא, לומדים לפתח סבלנות לקצינים. הם בדרך כלל צריכים את זה.
הנסיעה הייתה חלק מהמהומה בה היה שרוי הפוג' כבר כמה ימים. לפני שבוע הונחתה הפקודה מלמעלה שבתחילת פברואר על הפוג' להיות ערוך על קו הדג'לה ומוכן לביצוע משימות לחימה ומודיעין. הסיפוק היה רב, בעיקר אצל מפקד הפוג' שהפעיל לחץ כבד על הממונים עליו להישלח לחזית האיראנית. אני חייל, שמע אותו ג'רדאת אומר לסגנו יום אחד, מה לעזאזל אני אמור לעשות חוץ מלהילחם?
מה אתה אמור לעשות? גיחך בינו לבין עצמו. אתה אמור להמשיך ולשבת פה ככלב השמירה של רמאללה וליהנות מהחיים הטובים.
מאיש לא נסתר ייעודו של הפוג' המובחר ככוח תגובה מיידי מול ניסיון לתפוס את מרכזי הכוח שברמאללה. כמיטב המסורת הערבית, הפקידה הפדרציה את טובי חייליה לא על גבולותיה אלא על שטחה פנימה. הפוג' שלהם ופוג' 112 ישבו בארבע השנים האחרונות בפאתי העיר, במה שהיה פעם בסיס של הצבא הציוני. לכך קדמו שלוש שנים בקרבת קהיר ושלוש שנים בדמשק. הסבבים נשמרו בקנאות. החשש היה ששהות ממושכת מדי במקום אחד תגרום ליחידות המובחרות להפוך למוקדי כוח בפני עצמן. הפדרציה הפקידה על שטחה את טובי חייליה ופחדה מהם פחד מוות.